במדינת ישראל יש כ12 אלף אנשים מאחורי סורג הבריח בשל נסיבות פליליות.
7 אלף מתוכם הורשעו כדת וכדין ומרצים את זמנם באחד מה27 בתי סוהר ברחבי הארץ, שם הם זוכים למזון ,לינה, טיפול רפואי, שירותי דת והכי חשוב: מערך שיקום מתוקצב ברבע מיליארד שקלים שיכין אותם לעולם שבחוץ .
אבל מה קורה ביום שבו הם מחזירים את מדי האסיר, מי עוזר להם להיקלט חזרה לקהילה אזרחית ,מספק להם הכשרה ושומר על רצף טיפולי?
והאם זה באמת עוזר?
אתחיל בנתונים יבשים וחדים המסבירים ממש בתמצות את המצב.
1. העלות השנתית של אסיר פלילי למדינה עומד על 121,480 שקלים.
2. העלות של כלל אוכלוסיית האסירים הפליליים היא מעל 850 מיליון שקלים בשנה כל שנה.
3. התקציב לאסיר עבור שירותי שיקום בזמן מאסר הוא 35 אלף שקלים בשנה.
4. התקציב לשיקום כלל האסירים המשוחררים הוא 28 מיליון שקלים בלבד.
או 8747 שקלים לכל אסיר משוחרר,* רק כחצי זוכים לטיפול ברש''א.
מי משקם אסירים משוחררים?
ב1983 חוקק חוק-רשות לשיקום האסיר או רש''א במטרה להקים גוף אזרחי ועצמאי שירכז בידו את כל הסמכויות על מנת לשמר רצף טיפול ולוודא קליטה מוצלחת בחיים אזרחיים בכל תחומי החיים: שמפחה ,מגורים ,תעסוקה ולימודים.
הרשות פעילה בפריסה ארצית ומפעילה תכוניות שיקום לפי אבחון אסיר, השיקום יכול להיות באמצעות טיפול קבוצתי צמוד באמצעות הוסטל או שבועי בלשכה מחוזית, חלק מהמשוחררים יוקלטו במסגרת קהילה תומכת.
למה חשוב לשקם אסירים משוחררים?
אחוזי מאסר חוזר גבוהים הובילו להבנה שעבור חלק ניכר מאוכלוסיית האסירים לשעבר תכני השיקום שהם קיבלו בזמן המאסר לא נשארו אותם אחרי השחרור.
היום, עבור כ62% מהאסירים הפלילים המרצים עונש מאסר מדובר באסר שני לפחות.
בקרב אסירי נוער גילי 14-18 המספר מגיע ל75%.
מדובר בבזבוז של חיי אדם, במקום להיות חלק ממשהו, להיות אנשים פעילים בקהילה, יצרנים ויצרתים, אלפי אנשים ונוער בפרט יעבירו שנים מחייהם בין קירות בטן ודלת ברזל.
אוקיי שכנעת שזה חשוב אבל האם זה עובד?
בדו''ח שהופק לכבוד תוכנית החומש ''מבט לעתיד'' ב2010 (ושאותו אני ממליץ בחום לקרוא)''הרשות לשיקום האסיר'' פרסמו נתון שאפשר להגדיר אותו כלא יותר ממדהים.
רק 16% מקלוטי קהילה ו10% ממטופלי הוסטל הגיעו למאסר שני לעומת ממוצע ארצי של 62%, וכמובן שאי אפשר בלי להשוות למדינות החברות בoecd אז הממוצע אצלם הוא 40% כליאה חוזרת בקרב אסירים פלילים(כפיים לנו).
עם נתמקד באוכלוסייה של הקלוטים הקהילה לאור הגדול הניכר לעומת אוכלוסיית ההוסטלים נראה שבממוצע ארצי 62% מתוכם או 797 אנשים היו צריכים לחזור לעולם הפשע ולהיכלא לפחות עוד פעם נוספת בעלות של 120 אלף בשנה שזה יוצא סה''כ 95.68 מיליון שקלים לשנה על חשבון הציבור, אבל זה לא קרה.
במקוום רק 16% הגיעו לבית סוהר ''לחופשה'' נוספת בעלות כוללת של 24.69 מיליון לשנה,
למי שקשה עם החשבון מדובר בחיסכון נקי של 70 מיליון שקלים מתקציב המדינה-כספי הציבור. זה, קוראות וקוראים אני מחשיב כשיטה עובדת.
איך השיקום מתבצע בפועל?
כדי להגיע לשיקום מוצלח הרש''א נותנת כלים לכל תחום חיים החל מהכשרות מקצועיות דרך השכלה עד לצרכים רוחניים .ישנן דוגמאות רבות ואלו הבלוטות שבהן.
השכלה: לכך אפשר למצוא במיזם ''אוניברסיטה בעם'' המאפשר למשוחררים להשתתף בלימודי משפטים ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
רוח: הקמת תוכנית שיקום תורנית הפועלת להשריש את ערך ''ואהבת לרעך כמוך''.
משפחה: במסלול חונכות וטיפוח כישורי חיים לילדי אסירים במסגרת פרויקט חונכות של פר''ח.
תעסוקה: מאגר של 400 בתי עסק שלוקחים על עצמם להעסיק אסיר משוחרר כבר בשבוע הראשון לשחרורו, בנוסף לסדנאות מקצועיות שקורות בין כותלי בתי הכלא כגון חשמל ,פחחות, בישול, גינון ועוד.
כל זה טוב ויפה אבל מאיפה יגיע הכסף?
לפי אגף לתכנון, תקצוב ובקרה במשרד לביטחון פנים העלויות עבור מיגון נגד פשיעה (ביטוח, מצלמות, אזעקות) והאובדן הכלכלי בעקבות פשיעה מגיעים לנזק כלכלי בשווי של 14.7 מיליארד שקלים.
המטרה הסופית או END GAME של שיקום אסירים הוא לצמצם את הנזק ככל הניתן.
אני לא מבקש שהאוצר יתקצב את ''הרשות לשיקום האסיר'' במיליארד שקלים כדי למאגר פשיעה חוזרת או 100 מיליון שקלים כדי למזער אותה, אני בסה"כ רוצה שהכסף שנחסך מקופת המדינה באמצעות העבודה הטובה של עובדי הרשות לא ישב בחוסר מעש, או שיינתן כדי למצוא חן בעיני ציבור כזה או אחר אלא שילך להמשיך את אותה עבודה.
בנימה אישית
ביחד עם היותו מוסד אפרורי וחשוב הוא גם פצפון.
מועסקים בו לא יותר מ140 עובדים, 69 מתוכם הם עובדים סוציאליים ו15 הם אסירים משוחררים העובדים בתפקידי ליווי והדרכה, בנוסף הרש''א משתתפת במימון 62 רכזי שיקום ברשויות מקומיות וכל זה בתקציב קטנטן שבהתגלמותו הנוכחית הוא 28 מיליון כשעד 2013 תקציבו עמד על 14 מיליון שקלים בלבד.
הרשות מצליחה לעשות מעל ומעבר עם המשאבים הדלילים שברשותה עבור אחת הקבוצות החלשות ביותר באוכלוסייה הישראלית, זאת שאין לה שום קול בפוליטיקה או בתקשורת. חלק ניכר מהצלחותיה הושגו בזכות שיתופי פעולה עם מוסדות השכלה, בתי עסק, ומתנדבים.
אני מבקש שתקדיש/י חמש דקות נוספות מזמנך למצוא מסגרת שתוכל/י לתמוך בה באופן השתתפותי או כלכלי.
יניב בן דוד הוא שותף וכותב בבלוג העצמאי ''נא לדעת'' להגברת התודעה הפוליטית בחברה הישראלית.
http://naladaat.blogspot.co.il/
התקשרות:ybd20@walla.co.il